לתעד את הרגעים הכי חשובים בחיים בצורה בלתי נשכחת.

מכירים את זה שכשאתם אוהבים מישהו, אתם נותנים לו את המתנה שאתם הייתם רוצים לקבל? אז זהו זה קרה לי.

ביום ההולדת של בעלי רציתי להשקיע במיוחד וקניתי מצלמה איכותית. תמיד אהבתי לצלם ובמיוחד אחרי הצילום לעצב את התמונות. בעלי שמח מאד ומרוב התרגשות הוא החזיק את הצלמה קרוב ללב ואז בהפתעה גמורה,  הושיט לי בחזרה את המצלמה ואמר לי "זה שלך !" . דמעות הציפו לי את העיניים, כמו ילדה קטנה שמגשימים לה חלום . ומאז בכל פעם שבעלי רצה לשמח אותי הוא שידרג לי את הציוד לצילום. ביום אחד קרה הדבר שלא דמיינתי שיקרה. פניתי לגננת של הבת שלי ואמרתי לה – בשנה הבאה אני מגיעה לצלם אתכם. אמרתי ולא ידעתי שמישהו שם למעלה שומע אותי. וכך היה , שנה אחרי הגעתי לצלם ומאז התאהבתי בקונספט, באנשים, בלגרום לאנשים לחייך ולדעת שזה בגללי.

​

איך הגעתי למסקנה להקים את העסק ? 

 

זה התבשל אצלי חודשים. בכל פעם שרציתי לעזוב את מקום העבודה שלי כשכירה, פחד גדול הציף אותי: "מ יהיה?" "ומה אם לא יאהבו את מה שאני עושה?" איך אני אתפרנס מזה?" ועוד ועוד פחדים ששטפו אותי והחזירו אותי ליומיום הרגיל שלי כשכירה. 

לפחדים שלי היה הגיון, הם רצו לשמור עליי שאני לא אעשה טעיות. אבל יחד עם זאת הם גם גרמו לי להתייחס לצילום כתחביב. 

מכירים את זה שהתחביב משתלט על החיים?  זה מה שהיה , פתאום גיליתי שממש אוהבים את הצילום שאני עושה שברובו היה בחינם. זה טבעם של תחביבים. כמו כן ככל שאני יותר מצלמת ופוגשת אנשים משהו מבפנים מתחיל אצלי לחיות ולהתרגש עוד ועוד ועוד. 

ואז הגיעה נקודת המפנה:  העומס של העבודה כשכירה יחד עם התחביב המשמח הזה די התנגשו זה בזה. 

הבנתי שזה לא ילך אם לא אלמד את עצמי לשלב, וכך היה .

פתחתי עסק וצמצמתי שעות עבודה עד שהרגיש לי שהקרקע מספיק יציבה והתפטרתי ממקום העבודה. 

ולא הסתפקתי בזה . 

הבנתי שלהקים עסק קטן זה עניין רציני של גדולים, ולכן התחלתי ללמוד על ניהול עסק, הקמ השלעסק, בכל מיני ארגונים ויועצים וכך גם הגעתי ליוזמות עתיד